זוגיות, זה גם תרגול יוגה :)

תרגול עם בת הזוג – צחוק, שקט וחיבור מחדש...

ערב. השמש כבר כמעט מתחילה לשקוע, האור משתנה מצהוב לאדמדם והחצר מחוץ לבית מתחילה להתכונן לערב חמים ונעים.

היום היה ארוך לשנינו – יום עבודה מתיש שכאילו לא נגמר בשבילה, ויום מילואים (כרגיל) עבורי. המתח בגוף מורגש, אבל אנחנו כאן, עומדים יחפים על הדשא עם שני מזרנים וחיוכים של ״אין לנו מושג מה לעשות״ אחד אל השני.

אני פורס את המזרן שלי, והיא כבר שם, מתמתחת מעט ומחייכת אליי. "אתה בטוח שאתה לא עייף מדי לזה?" היא שואלת, ואני מרים גבה: "עייף? אני? אני בסך הכול עשיתי היום כמה קילומטרים על מדים עם ציוד, מה איתך?" היא צוחקת, ואני יודע שאנחנו מתחילים.

בהתחלה, הכול זורם. נשימות עמוקות, ברכות השמש בתיאום כמעט מושלם, וגם קצת צחוק כשאני מפספס תנועה והיא לא מפספסת הזדמנות לעקוץ. אבל אז מגיע האתגר האמיתי: עמידת ראש.

"אני לא בטוח שזה רעיון טוב," אני אומר. היא כבר מניחה יד על המותן ומביטה בי כאילו אני ילד קטן. "אל תדאג, אני אתמוך בך," היא עונה בביטחון ואם חיוך ממזרי, "ואם תיפול – יש לנו ביטוח."

אני מתמקם בעמידת ההכנה, והיא מתייצבת מאחוריי, הידיים שלה מוכנות לייצב אותי. "קדימה," היא מעודדת, "תן לי לראות את הכוח הקרבי הזה." אני מרים רגל אחת, ואז את השנייה, וכמעט... כמעט... אבל מאבד שיווי משקל.

"אני לא נופל!" אני צועק, בזמן שהיא נאבקת ליישר אותי. "אתה לא נופל – אני נופלת!" היא מתלוננת, אבל לא באמת. היא מצליחה להחזיק אותי, לפחות לכמה שניות, עד שאני מרגיש שיציבות היא לא הצד החזק שלנו – ונוחת לאט על המזרן עם חיוך ניצחון.

"נו, עכשיו תורך," אני אומר, והיא עונה: "אה, ברור. תעמוד שם ותתמוך בי כמו ג'וק הפוך." היא מתמקמת, ואני מתייצב מאחוריה, הידיים מוכנות. היא מנסה להרים את הרגליים, ואני משתדל לשמור אותה יציבה. אבל אז היא מתחילה לצחוק – ולי אין סיכוי מול זה.

"אל תזוזי!" אני צועק, מנסה לשמור על הקול הסמכותי שלי ואותה באוויר. "אני לא זזה – אבל אתה רועד כמו עלה!" היא עונה בצחוק מתגלגל, ובסוף שנינו נוחתים חזרה על המזרנים, מתנשפים מצחוק.

כשאנחנו מסיימים, שנינו שוכבים על המזרנים לתרגול של ההרפיה, השקט חוזר. אני מקשיב לנשימות שלה לצידי, ומרגיש שהחיבור הזה – המצחיק, המרגש, והכל כך פשוט – היה בדיוק מה שהיינו צריכים.

"לא רע בשביל זוג שלא עשה עמידת ראש מאז בית ספר," היא לוחשת, ואני לוחש חזרה: "לא רע בכלל."

ברגע הזה, בערב רגוע אחרי יום של מתח ועייפות, אני מבין כמה תרגול משותף יכול לגשר על כל הפערים.

ברגע הזה, אנחנו שוב ביחד.