אחרי פרק 1 שנפתח בריטריט אחים ליוגה במטע, חזרה לשגרה, חזרה הביתה.
נאמר לנו שכאן התהליך רק מתחיל. ואכן...
בוקר מוקדם, אולי קצת מוקדם מידי. השמש מתחילה לטפס בשקט מעל הגדר חיה שרק שתלתי, שולחת קרניים רכות של בוקר ומנסות לחמם את הדשא שעדיין קר אצלי בחצר מחוץ לבית. האוויר צלול, כמעט קריר, ומלא בניחוח של בוקר חדש ושל תרגול ראשון לבד. אני עומד יחף, מזרן יוגה חדש פרוש לפניי, מסתכל לי בעיניים ואומר ״קדימה, בוא נראה אותך עושה את זה לבד...״

הפעם זה רק אני.
אין קבוצה סביבי, אף אחד לא ומסתכל איך האחרים מתרגלים,
אף אחד לא מנחה אותי לעצום עיניים או לשחרר את הכתפיים. ואני נזכר בהם פתאום,
בדרך המהממת שהם מנחים אותנו ומלווים אותנו בתרגילים ובחיים –
אני נזכר בקול שלהם, בתנועה שלהם, במגע העדין, בחיוך ובשיחות.
אני נזכר פאום בקול שלהם שמנחה אותנו בתרגול – רך, מדויק, בטוח בעצמו –
״תהיו רגועים, הגוף שלכם יודע מה לעשות״ איזה מזל יש לי שפגשתי אותם בשלב הזה בחיים שלי אני חושב לעצמי. המחשבות נודדות עד שהמזרן שוב בוהה בי -
״נו... אתה מתכנן לעמוד עלי כל היום או שאתה בא לתרגל קצת?״ הוא שואל.
ואני מחליט – ״הגיע הזמן״. אני מתיישב על המזרן בישיבה מזרחית, הדשא מתחתיי רך ועדיין קריראני עוצם עיניים, לוקח נשימה עמוקה פנימה ומנסה להירגע.
בהתחלה, הגוף מרגיש נוקשה, כאילו הוא מסרב להיכנע לשקט. המחשבות מתרוצצות כמו במערבולת: תוכניות ליום הקרוב, זיכרונות מהשבוע שעבר, אפילו רשימת קניות –
הכול מנסה לגנוב לי את הרגע.
אבל אני לא מוותר – עברתי את עזה אז מה זה תרגול? אני מתחיל בתרגול כמו שלימדו אותי: נשימות עמוקות, מתמשכות, שממלאות את הריאות באוויר נקי וקריר, ואז משחררות אותו לאט, ובכל נשימה אני זוכר איך כאילו אני מרקן גם את המחשבות, המועקות וכל מה שמציק לי באותו הרגע. בהתחלה, זה מרגיש קצת מגוחך. אני מרגיש את עצמי מתבונן על עצמי, מבקר, מחפש "לעשות את זה נכון". אבל אז אני שומע את אחד המדריכים שלי, כאילו הוא עומד לידי, אומר בקול הרגוע ההוא: "אין נכון ולא נכון. פשוט להיות." אחרי כמה נשימות – אני כבר רגוע. הגוף שלי נרגע, המחשבות מרוכזות בעצמן ובי, המזרן חזר לתקשר איתי אבל הפעם הוא בטוב... אני עובר לברכות השמש – תנועה רכה, זורמת, שמרגישה כמו שיחה בין הגוף שלי, לרוח הקלילה שהתחילה, למזרן שלי שמפרגן לבין כל העולם... והנה, משהו מתחיל להשתנות. הכתפיים נרגעות, הגב מתרכך ומפסיק לכאוב, הנשימות הופכות חלקות והופ! אופוריה!!! אני לא צריך להכריח את עצמי להיות "ברגע" – זה פשוט קורה מעצמו. התנועה והנשימה מתחברות יחד, וכל חלק בגוף מתעורר לחיים: הזרועות נמתחות בקלילות, הרגליים כאילו מושרשות עמוק באדמה, הלב והראש פתוחים לשקט שסביב, לשקט שנהיה פתאום בתוכי. בסיום ברכות השמש, אני נשכב להרפיה על המזרן. העיניים עצומות, הגוף שקט, כמעט רפוי, מודה לי. משהו עמוק בי נרגע, כאילו כל הרעש שבי נשאב למקום אחר, רחוק ממני. אני מקשיב לנשימות שלי, שקטות וקבועות, ומרגיש אותן מחברות אותי אל עצמי – בלי מאמץ, בלי מחשבה.

כשאני פותח עיניים, השמש כבר מאירה את הדשא באור חזק יותר. מסביבי, רק הטבע, השקט, והמזרן שקורץ לי ומביט בי בפנים גאות. התרגול הראשון שלי לבד נגמר, ואני יושב לרגע, נותן לתחושה הזאת לחלחל. זה לא היה קשה כמו שחשבתי. ברגע שהחלטתי פשוט לעשות, הכול זרם. הגוף ידע מה לעשות, הלב ידע להירגע, המורים כאילו והיו איתי שם, והעולם כולו (וכן, גם המזרן שגידל אישיות משלו ) היו שם לתמוך. והאמת, לא הייתי צריך יותר מזה. ברגע הזה, מוקדם בבוקר, על הדשא מול הבית, הבנתי משהו פשוט: השקט שתמיד חיפשתי – הוא כבר כאן. הוא פשוט חיכה שאאפשר לו להיכנס
Comments