יוגה, בין מתח להרפיה, בין דין לחסד

"חסד ואמת נפגשנו , צדק ושלום נשקו" (תהלים פרק פה', פסוק יא') – הפסוק הזה מייצג עבורי כמיהה להרמוניה בין מידת הדין ומידת החסד. בין החלקים המבקשים לשחרר, להרפות ולזרום ובין החלקים המתעקשים להתגבר, לשנות ולדרוש. בין החלק המכיל את התלמיד ומאפשר לו לטעות ובין החלק הדורש ממנו להתשפר ולהוציא מעצמו יותר. בין התעקשות להתקבל למקום עבודה או מסגרת מסוימת ובין קבלה של דחייה כדבר חיובי שמשקף אי התאמה. הריקוד בין שתי המידות הללו בא לידי ביטוי כמעט בכל אינטראקציה חברתית וגם אישית והמיומנות כיצד לפעול בכל סיטואציה היא מהחשובות והעדינות בחיים לדעתי.

בריטריט "אחים ליוגה" נחשפתי לדרך רוחנית העוסקת במידה רבה במתח בין שני הקטבים הללו. התרגול המוכר ביותר ביוגה הוא ה-"אסאנות", תנוחות הגוף השונות ובכולן מוטיב חוזר והוא נקודת משען מרוכזת בגוף המתאמצת להחזיק את כולו בזמן שכל יתר האיברים שואפים להרפיה עמוקה. גם במדיטציה, התרגול השני המוכר ביותר מעולם היוגה, המתח הזה מתקיים כאשר זוקפי הגב והצוואר עובדים כדי לשמור את הגוף במנח של המדיטציה בזמן בו כל היתר משוחרר.

אחת התחושות המענגות בתרגול אסאנות או מדיטציה היא האבחנה העדינה הזו בין החלקים הפועלים כדי להחזיק את התנוחה ובין כל היתר. בכל התרגולים עובר כחוט השני עבודת הנשימה, "פראניאמה", אנרגיית חיים הזורמת באלגנטיות בין כל החלקים, הרפויים והמכווצים. את הפעולה הזו אפשר לתרגם גם לסמנטיקה מערבית יותר דרך מעברים בין מערכת העצבים הסימפטטית ולפרא-סימפטטית למשל אבל בפשטות כל אדם בוגר מרגיש את המתח בין עמל החיים הדורש פעולה ובין זרימה עם החיים המתאפשרת רק עם שחרור.

עוד שמחתי למצוא ביוגה עולם מושגים שלם המתעסק גם כן במתח בין דין וחסד,

למשל שלושת הגונות –

סאטווה, ראג'אס וטאמאס. המילים הללו מבטאות שלוש איכויות אותן אפשר למצוא בכל דבר בחיים.

ראג'אס מבטא תזוזתיות גבוהה כמו במוזיקת פופ, שווארמה חריפה או עצבים.

טאמאס מבטא כבדות ועכירות כמו באלכוהול, מלנכוליה וכו'

סאטווה הוא האיזון ביניהם ועל כן מבטא טוהר.

עוד מאותו עניין אפשר למצוא ב-"יאמה וניאמה", מעין עשרת דברות של עולם היוגה ובינהן סנטושה וטאפס.

סנטושה היא שביעות רצון וטאפס זה משמעת עצמית.

כל ההגות הזו לוקחת את הערגה להרמוניה בין חסד ואמת כמפעל חיים ועבודה רוחנית יום יומית

והמתרגל אותה מקבל כלים מעשיים לעשות זאת.

כיהודי דתי לפי דעתי מלכתחילה גם שמחתי לראות כמה דמיון יש בין הדרכים המרכזיות ביוגה ובין פנים שונות ביהדות. למשל "קארמה יוגה" היא גמילות חסדים כדרך חיים, "בהקטי יוגה" בה יש הרבה דמיון לדרך החסידות של עבודת הלב כמו בביטוי של הבעש"ט "רחמנא ליבא בעיי", ו-"גיאנה יוגה" שמקבילה לדרך התלמוד הליטאית. מעל כל אלה הקהילתיות באשראם והעבודה המשותפת של הקהילה להתקדמות רוחנית. אז עם כל העושר הזה אני לא מתפלא מדוע היוגה הפכה להיות כ"כ פופולרית כאן אצלנו בארץ וכנראה בכל תרבות המערב וקבוצות תרגול אפשר למצוא בכל שכונה כמו פטריות אחרי הגשם. כי את הוואקום הנותר מיהדות מסתגרת המשאירה כ"כ הרבה מבניה בחוץ בשם אדיקות ושמרנות הלכתית אי אפשר להשאיר פנוי ואם לבאר אחת אין גישה אזי תמצא לה הנפש נתיבות אל אחרת. גם כאן יופי ביוגה בה פגשתי באשראם ממנו למדתי ביחס לסבלנות ופתיחות דתית, אמונה עמוקה כי ה' הוא אחד ולכן הוא נוכח גם במלבושים של דת ותרבות אחרת מזו אשר נולדתי אליה.

לבסוף, הריטריט אפשר לי דיבור ושיח חברים ללא מאצ'ואיזם מערבי.

בקבוצה כולם היו לוחמים וקצינים לשעבר מהיחידה המיוחדת בה שירתתי, גברברים על אחד אחד. אבל הצלחנו לשים את הציניות והאגו בצד ולהתכנס כל זכרי האלפא הללו כדי לנשום, להרפות ולאפשר לצדדים אחרים בנפש לקבל מקום. הבירה וסיגריה במעיין, לראות מונידאל יחד או סתם דאחקות על הצבא עדיין נמצא שם ועוד נחזור אליהם אבל לפחות מצאנו מקום נוסף בו אפשר להיפגש ולהרגיש עם זה בסדר.

כי את האיזון בין חסד ואמת מוצאים קודם כל בפנים. כתב: רון כהן, בוגר מחזור ג' אחים ליוגה