העוגן שלי על ארבע: יומן מסע אח ליוגה

שמי נתנאל, אני מתמודד עם פוסט טראומה שפרצה בשנת 2023, בעקבות תפקיד שביצעתי בצוק איתן כקצין רפואה חטיבתי בחטיבה הצפונית של עזה.

לאורך הדרך, ומתוך התהליך האישי שלי, התחלתי גם להעביר הרצאות לקצינים בצה״ל על ״המסע שלי״ עם ההתמודדות עם פוסט טראומה במטרה לחזק חוסן, להעלות מודעות ולהוות דוגמה אישית לכך שאפשר להתמודד, לדבר ולצמוח מתוך הקושי.

לאורך השנים הבנתי שהריפוי שלי לא מגיע רק מכלים “קלאסיים”, אלא משילוב של עבודה פנימית כמו יוגה, נשימה, מודעות יחד עם דברים מאוד פשוטים ואנושיים כמו חיבור, נוכחות וביטחון.

כשהשקט נכנס בדלת

ווגה היא כלבת שירות, אבל עבורי היא הרבה יותר מזה.

היא לא נכנסה לחיים שלי במקרה, חיכיתי לה. זה היה תהליך של כמעט שנה של המתנה, ציפייה, והרבה עבודה פנימית תוך כדי. כבר במפגש ההתאמה הראשון, שבו בחנו את ההתאמה שלי לקבלת כלב שירות, פגשתי את ווגה והתאהבתי בה מיד.

אבל דווקא שם נאמר לי בצורה מאוד ברורה שהיא לא תוכל להיות הכלבה שלי, כי אנחנו לא נמצאים באותו שלב בתהליך, ושאם אהיה מתאים אקבל כלב אחר, לא פחות טוב. למרות זה, משהו בחיבור בינינו כבר נוצר שם.

עם הזמן, ככל שהתהליך שלי התקדם, קרה משהו שלא היה מובן מאליו, הצליחו להתאים את ווגה אליי ולצרכים שלי. אחרי כמעט שנה של המתנה וביצוע קורס ייעודי היא נכנסה לחיי.

ומה שמעצים את כל זה עוד יותר, זה שהיא נכנסה לחיי בדיוק בתקופה מטלטלת ולא יציבה.

זה היה באמצע תהליך גירושין, מעבר לגור לבד, התחלה של משמורת משותפת, לצד עליות וירידות נפשיות ורגשיות בעוצמות גבוהות בעקבות המלחמה והטריגרים שהיא מביאה איתה.

ובתוך כל זה - היא הגיעה.

במקביל לכל חוסר היציבות הזה, התחלתי גם קורס מורה ליוגה רגישה לטראומה, מתוך רצון למצוא כלים שיאפשרו לי להתמודד טוב יותר עם האתגרים היומיומיים שהטראומה מביאה איתה.

ובאיזשהו אופן, היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהדרך הזאת.

הדבר הראשון שהרגשתי שהיא מביאה איתה זה שקט. לא שקט חיצוני, אלא שקט פנימי כזה, שמרגיע את המערכת בלי מילים. יש בה גם תחושת ביטחון מאוד עמוקה כאילו מישהו כל הזמן “מחזיק” אותך בלי לשפוט, בלי לשאול שאלות.

החיבור של ווגה עם עולם היוגה

החיבור בין ווגה ליוגה קרה באופן טבעי לגמרי. היא הפכה לחלק בלתי נפרד מהתרגול שלי.

ברגעים של הצפה, הראש רץ, הגוף מתכווץ ויש תחושה של חוסר שליטה. והיא פשוט שם.

לפעמים זה רק המבט שלה, לפעמים מגע, לפעמים עצם זה שהיא מתקרבת ומתיישבת לידי וזה מחזיר אותי לקרקע.

היא לא מנסה “לפתור” את מה שאני מרגיש, היא פשוט מאפשרת לי להיות וזה בדיוק מה שמרגיע.

בתקופה של המלחמה, כשהדריכות גבוהה והמערכת לא באמת נרגעת, הנוכחות שלה היא כמו עוגן.

משהו יציב בתוך מציאות לא יציבה.

הרבה פעמים היא פשוט שוכבת לידי על המזרן בזמן תרגול. יש רגעים שאני בתנוחה, מדיטציה, עוצם עיניים, ופתאום מרגיש אותה מתקרבת או נוגעת וזה מחזיר אותי עוד יותר לנוכחות.

היא מזכירה לי את העיקרון הכי בסיסי ביוגה - להיות כאן ועכשיו.

בלי מאמץ, בלי ניסיון “להיות משהו אחר”.

העוגן שלי על ארבע רגליים

ווגה היא עוגן רגשי, פיזי ומנטלי.

היא מזכירה לי לחזור לגוף, לנשימה, להווה.

ובמקום שבו לפעמים קשה לסמוך על העולם או אפילו על עצמך - היא מקום שאפשר פשוט להישען עליו.

היא לא “מטפלת” בי, אבל היא חלק עמוק מאוד מהריפוי שלי.

והעובדה שהיא לא הגיעה במקרה, אלא בדיוק ברגע שבו הייתי צריך אותה, בתוך תקופה של חוסר יציבות עמוק רק מחזקת עד כמה החיבור הזה הוא מדויק ומשמעותי.