בימים רגילים, העולם בחוץ הוא מקום רועש מדי, מהיר מדי ולאו דווקא מסונכרן לתדר שלנו. בזמן שכולם רצים קדימה, מי שמתמודד עם פוסט-טראומה מנהל מלחמה יומיומית שקטה בתוך הגוף. אבל אז מגיעה מלחמה "אמיתית", ופתאום - משהו משתנה. העולם סוף סוף מדבר בשפה שלי. זה נשמע מוזר, אבל עבור רבים מאיתנו, בזמן מלחמה יש תחושה של "סינכרון". האזעקות שבחוץ תואמות את הדופק שבפנים. פתאום כולם דרוכים, כולם בודקים איפה המרחב המוגן, כולם קופצים מכל טריקה של דלת, מכל בום ששומעים בחוץ. פתאום, אני לא ה"חריג" - אני הכי מוכן שיש....

אחרי טו בשבט, החג שבו חגגנו את העצים בדיוק כשהם רק מתחילים להניץ, אולי יצאה קצת השמש, אבל אנחנו עדיין כאן בחורף. יש משהו מתסכל בפער הזה: חגגנו את ההתחלה, את התקווה - אבל בחוץ עדיין קר, והאביב לא ממהר להגיע. אנחנו רוצים להרגיש טוב. רוצים שהכאב ייעלם. רוצים שהיוגה, התרגול, התהליך - יתקנו אותנו. אבל מה קורה כשזה לא קורה? כשעדיין קר בפנים, כשהניצנים לא באים? היוגה לא מבטיחה לנו 'תיקון' - והיא גם לא צריכה. בעולם שמציף אותנו במסרים של "תעבדו על עצמכם.ן", "תתקנו את עצמכם.ן", "תשתחררו מהעבר" - היוגה...

ללמד זה ללמוד - שוב ושוב יש משהו מיוחד בלהיות מורה ליוגה שאף אחד לא ממש מספר לך עליו בקורס ההכשרה: זה לא תפקיד ש"מסיימים" ללמוד אותו. כל שיעור, כל תלמיד, כל רגע על המזרן - מזמין אותך ללמוד משהו חדש. על היוגה, על האנשים, ובעיקר - על עצמך. להיות מורה ליוגה זה לא רק לדעת את השמות בסנסקריט או להציג אסאנות בצורה מושלמת. זה להיות מראה - מראה לרגע הזה, לתהליך, לנוכחות, לקבלה, בגובה העיניים. זה להחזיק מרחב בטוח שבו אנשים יכולים לנשום, להרגיש, להיות. העבודה האמיתית מתחילה מבפנים המורים הכי טובים...