שמחה ואהבה – למרות הכל

חיבור לעצמי הבלתי משתנה, דרך קבלה ותשומת לב פשוטה

יש ימים שהעולם מרגיש כמו רכבת הרים – חדשות שמשתנות, תחושות שעולות ונופלות, אנשים סביבנו שמשפיעים על מצב הרוח.ובתוך כל התנועה הזאת, יש בנו משהו שלא משתנה. חלק יציב, שקט, אוהב.היוגה קוראת לזה פורושה – התודעה הטהורה, העד. זה המקום שבו שמחה ואהבה לא תלויות בנסיבות, אלא נובעות מעצם ההוויה.

אבל איך מגיעים לשם כשכל מה שסביבנו משתנה? הדלת הראשונה היא קבלה – היכולת לראות את מה שיש, מבלי למהר לשנות או להדוף אותו.זה לא אומר לוותר או להתייאש, אלא להסכים להיות בנוכחות מלאה עם הרגע, לטוב ולרע, ולזכור: מה שקורה – קורה.ומה שאנחנו – עמוק בפנים – לא מושפע מגלי האירועים.

הגוף ככניסה לשקט

המסע הזה מתחיל במקומות הכי פשוטים:תחושת כפות הרגליים על הקרקע.הנשימה שנכנסת ויוצאת.הכתפיים שמשתחררות טיפה מטה.

במסורת היוגה, אנחנו לא מנסים "לברוח" אל השקט – אלא לשקוע אליו מבפנים.הגוף, בתנועה עדינה או אפילו בעמידה, הוא שער.הנשימה היא השער הבא. ומשם, התודעה לומדת להרפות את אחיזתה בסיפורים – ולחזור למקום שבו היא רק עדה.

זה יכול לקרות גם ב-3 דקות

לא צריך שעה של תרגול.היופי הוא שזה יכול לקרות בכל רגע:

• עצרו באמצע היום.

• שימו לב למגע כפות הרגליים עם האדמה.

• קחו שלוש נשימות עמוקות, עם נשיפה ארוכה יותר מהשאיפה.

• הרגישו איך הגוף מתרכך, ולו במעט.

באותן שלוש דקות – אם תרצו – אפשר להיזכר:השקט והאהבה כבר כאן.הם לא תלויים במה שקורה בחוץ.הם אתם.

ולסיום – תרגול קטן לקחת ליום יום

בכל פעם שאתם זוכרים – אפילו בזמן המתנה לרמזור או בתור בסופר – אמרו לעצמכם בשקט: "אני כאן ועכשיו. אני נושם. אני עד, המתבונן הבלתי משתנה, אל מול השינויים."

זו לא מנטרה קסומה, אלא תזכורת פשוטה: שמחה ואהבה לא מגיעות מבחוץ. הן נולדות בחיבור לבלתי משתנה שבפנים.

והחיבור הזה תמיד זמין – דרך עצירה, זיהוי, ובחירה מחדש.