משדה הקרב אל הלב – על ימים קשים ודרך של ריפוי

מילים מהלב, ליום שלא דומה לאף יום אחר

יום הזיכרון הוא לא סתם עוד תאריך בלוח השנה שלי. הוא יום שבו הזמן נעצר, הנשימה משתנה, הלב קצת נסגר – ואז נפתח לרווחה, יחד עם הדמעות. זה יום שבו המציאות לא עוזבת אותך לרגע. כי גם כשאתה כבר לא בשטח, ולא על מדים – הקרב ממשיך בפנים.

אני איתמר – לוחם ומפקד לשעבר בעורב צנחנים, היום מטפל בעבודת נשימה (ריברת׳ינג), סטודנט לפסיכולוגיה, ובוגר של עמותת אחים ליוגה. מה שהתחיל אצלי כמסע רוחני בג'ונגל של סרי לנקה, התהפך ברגע – והפך למסע הישרדותי, רגשי ונפשי שהביא אותי לשפל, ואז לאט לאט – חזרה אל החיים.

"אמא, איך אורזים תיק למלחמה?"

ב־5 באוקטובר נחתתי בארץ אחרי עשרה ימים של שתיקה, שקט, מדיטציה. הייתי בעננים. יומיים אחר כך, בשבת בבוקר של השביעי, הכל קרס. הדיבורים בקבוצת המילואים התחילו לרוץ, ובתוך כמה שעות כבר הייתי בדרך לבסיס. זוכר איך שאלתי את אמא שלי איך אורזים תיק למלחמה – והיא שמה לי בננה ופיתה עם חומוס. אני לא אשכח את הרגע הזה.

בימים שאחרי מצאתי את עצמי בעוטף, נוסע בשיירות של האמרים, מחפש מחבלים, עובר ליד רכבים מחוררים, מריח עשן, דלק וגופות. הכול הרגיש סוריאליסטי. אבסורדי. מצד אחד זוועה, מצד שני – שגרה צבאית, תחושת שליחות, חברות.

ואז – עזה

תוך זמן קצר נכנסנו לרצועה. אני זוכר את הרגע שחציתי את הקו. הזריחה הייתה יפהפה, והראש שלי חצי בהומור, חושב על המשחק "ים-יבשה". משימות. כיבוש בתים. שמירה על צירים. ולמרות שראיתי מקרוב את ההרס, את הירי, את המתח – המשכתי להאמין: "לי זה לא יקרה".

אבל ב־16 בדצמבר זה קרה. קיבלנו מודיעין על מערכת פירים בשכונה מזרחית. נכנסנו לפעולה. ואז – פיצוץ. חזק. מחריש אוזניים. רסיסים, זעקות כאב, דם, קטיעות, חברים שלי שוכבים פצועים, או כבר לא חיים.

שמו של שלו, חבר מהצוות שלי, נצרב בי. ראיתי אותו נישא אחורה, על אלונקה, בלי רוח חיים. משהו בי נשבר שם. זה כבר לא היה עוד קרב. זה הפך לצלקת. בלב. בנשמה.

חזרה לשגרה – אבל איזו שגרה?

שבוע וחצי אחרי, אני יושב בכיתה במכללה. מרצה מדבר על שיטות מחקר. אני לא שומע כלום. הראש בוער, הגוף דרוך, הלילות סיוטים. אני מרגיש כמו חייזר בתוך שגרה תל אביבית שלא מבינה מה עברתי.

לאט לאט, הבנתי שאני לא יכול לעבור את זה לבד. פניתי לעזרה. לנשימה. לטיפול. ליוגה. למרחבים בטוחים. לאחים ליוגה. ושם, במפגש הזה עם הגוף, עם הלב, עם עוד גברים ונשים שעברו דברים דומים – התחלתי לרפא.

היער השרוף, יגדל בשנית

זה לא משפט יפה. זו אמת שאני מרגיש בגוף. ככל שהרשיתי לעצמי להרגיש – את הכאב, הפחד, האובדן – ככה מצאתי מקום חדש לאהבה. לאינטימיות עם החיים עצמם.

הפגישה עם המוות הייתה הדבר הכי חשוף, הכי אמיתי. והיא זו שהביאה אותי לבחור – כל יום מחדש – בחיים.

אני לא לבד

אני יודע שהסיפור שלי הוא לא יחיד.

לצערי, הוא חלק מסיפור רחב יותר של אלפי לוחמים ולוחמות, שחיים עם פוסט-טראומה.

להלומי קרב ומתמודדי פוסט-טראומה כל יום הוא מאבק בפני עצמו. ביום הזיכרון זה קשה שבעתיים. אלפי חיילים וחיילות חווים פוסט טראומה מהשירות הצבאי, ולא לכולם יש מקום במערכת הרגילה והמסורתית. לעיתים, פעולות שנראות לכולנו יומיומיות ושגרתיות הן פעולות קשות ומורכבות למי שחווה טראומה. עמותת אחים ליוגה מהווה עבור רבים מאיתנו בית חם ומקום לריפוי באמצעות שפה וכלים מדרך היוגה. המפגש המשותף מהווה צעד נוסף בדרך הארוכה להתחזקות, החלמה וחזרה לניהול אורח חיים - לא רק נורמטיבי, אלא מצמיח וממלא.

ביום הזה – אני זוכר את שלו. את כל מי שנפלו. אבל אני גם שם יד על הלב – עבור אלה שנשארו. אלה שהמלחמה חיה בתוכם. אלה שכמוני – בוחרים, למרות הכל, לחיות.

לב פתוח, נשימה פתוחה

אז ביום הזיכרון הזה, אם אתם מרגישים שהלב כבד – תנו לזה מקום. אל תדחיקו. תנשמו. תיפגשו עם מישהו. תכתבו. תזכרו. תזכרו שגם מתוך שבר – אפשר לצמוח.

אני איתמר, והמסע שלי עוד נמשך. אבל היום – יש לי כלים. יש לי קהילה. יש לי תקווה.תודה על הזכות לחלוק את הדרך עם לב פתוח. אסיים בבשתי פסקאות מהשיר ״התלכי בשדה״ של חוה אלברשטיין.

שלדעתי גאוני ונמצא במהות התהליך הרוחני של החיבור לטוב אל מול הכאב, ומאוד יוגי :)

״ונשמת

נשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע

וראית את השמש

בראי השלולית הזהוב

ופשוטים

ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע

ומותר לאהוב

ומותר, ומותר לאהוב״