לבנות מחדש מתוך השבר: על תשעה באב, פוסט-טראומה והכוח לצמוח

השבוע ציינו את תשעה באב, יום שמוקדש לזיכרון החורבן והשבר. בעולם ההתמודדות עם טראומה, המושג "חורבן" הוא לא זיכרון היסטורי רחוק. הוא תחושה בגוף.

כשאנחנו חווים אירוע טראומטי - הבית הפנימי שלנו נחרב. תחושת הביטחון, השליטה והאמון בעולם נסדקות ונשברות לרסיסים.

בימים כאלה, התחושה בגוף יכולה להרגיש כמו עוררות יתר, מועקה בחזה, או דווקא קפאון וניתוק פנימי.

אבל המסר העמוק של המסורת שלנו, בדיוק כמו הדרך היוגית, הוא שהשבר הוא לא סוף הסיפור.

השבר כנקודת מוצא, לא כנקודת סיום

הכוח העמוק של העם והמסורת שלנו מעולם לא היה בלהעלים עין מהכאב, אלא ביכולת העמוקה

לבנות את עצמנו מחדש. אחרי כל נפילה, נולדה יצירה חדשה. לא מתוך ניסיון למחוק את הכאב או להעמיד פנים שהכל בסדר, אלא צמיחה שמגיעה ממש מתוך השבר.

אנחנו קוראים לזה צמיחה פוסט-טראומטית.

הטראומה כשלעצמה היא קשה, כואבת ואין בה שום דבר "טוב". אנחנו לא מודים על הכאב. אבל ההתמודדות איתה, הנכונות לא להישאר קפואים מול החורבן אלא לנשום לתוכו, היא זו שמגלה בנו כוחות שלא ידענו מקודם:

• הערכה עמוקה לרגעים קטנים: פתאום שקט רגעי, כוס קפה או זריחה מקבלים משמעות חדשה.

• חיזוק קשרים ואהבה: היכולת להיפתח, להסכים להיעזר באחרים ולבנות יחסים כנים ועמוקים יותר.

• גילוי כוחות פנימיים: הידיעה שלמרות שאנחנו פוגשים מקומות קשים, יש בנו חלק שאינו נשבר.

• בהירות בסדרי העדיפויות: הבנה חדה וצלולה של מה באמת חשוב בחיים ועל מה אפשר לוותר.

הדרך לאור לא עוברת בעקיפה של החושך. בדיוק כפי שמתוך האבל של תשעה באב מתחיל תהליך הדרגתי שמוביל אל ט"ו באב - חג של חיבור, אהבה ותקווה.

כך גם בתהליך הריפוי שלנו. אנחנו לא ממהרים "לחזור להיות בדיוק מי שהיינו לפני". האדם שהיינו אולי השתנה, אך מתוך הרסיסים ניתן לבנות אדם חדש; רגיש יותר, מחובר יותר ועמוק יותר.

איך מתרגלים יציבות ובנייה מחדש ביומיום?

כשהמערכת העצבית מוצפת מזיכרונות או תחושת אובדן, אנחנו זקוקים לעוגנים קטנים ונגישים.

חשבו: מה הדברים שעושים לי טוב ותומכים בי?

אולי מוזיקה טובה, טיול בטבע, נשימה עמוקה, לשתף חבר קרוב, תנועה, תרגול יוגה...

התקווה אינה הציפייה שהכול יהיה קל או פשוט,

אלא האמונה שאפשר ליצור עתיד ראוי וטוב מתוך מה שעברנו ૐ